ב-17 בפברואר 2020 הגיש משמר הדמוקרטיה עתירה לבג"צ נגד הכנסת ה-22 בדרישה מבג"צ כי ייתן צו ויקבע כי החלטת הכנסת לתת חסינות לח"כ חיים כץ בטלה שכן מדובר בהחלטה שלא כדין.
משמר הדמוקרטיה ביקש מבית המשפט כי יקבע שלחבר הכנסת חיים כץ לא עומדת חסינות דיונית מפני העמדתו לדין בעבירות שבגינן החליט היועץ המשפטי לממשלה להגיד נגדו כתב אישום.
חבר הכנסת חיים כץ עבר עבירות פליליות (לכאורה) התקיימה בעניינו חקירה פלילית. בסופה זימן היועץ המשפטי לממשלה את ח"כ כץ לשימוע בטרם החלטה סופית בדבר העמדה לדין. לאחר השימוע החליט היועץ המשפטי להעמיד לדין את ח"כ כץ.
ח"כ כץ פנה לכנסת, וביקש שזו תעניק לו חסינות דיונית מפני העמדה לדין. היועץ המשפטי לממשלה התייצב בפני ועדת הכנסת, והסביר מדוע לא מתקיימת בעניינו של ח"כ כץ אף לא עילת חסינות אחת. אלא שוועדת הכנסת ומליאת הכנסת החליטו בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי, והעניקו לח"כ כץ חסינות דיונית בהתאם לשתי עילות שבדין. מכאן החליט המשמר להגיש את העתירה לבג"צ.
משמר הדמוקרטיה טען כי לא מתקיימת עילת החסינות הראשונה, הקבועה בסעיף 4(א)(3)(א) לחוק החסינות. זאת, הן מאחר שמשהחליט היועץ המשפטי, בתפקידו כראש התביעה הכללית, להגיש כתב אישום, על החלטתו לא רשאי שום גוף לערער או להרהר אלא בית משפט מוסמך בלבד. בכלל זה, אין בסמכותה של הכנסת לבחון את פעולתו ושיקול דעתו של היועץ המשפטי בכובעו כראש התביעה הכללית; הן מאחר שהחלטתו להגיש כתב אישום, מכילה בתוכה גם החלטה כי חבר הכנסת הנאשם אינו נהנה מחסינות מהותית; והן מאחר שהכנסת פירשה פרשנות מרחיבה ובלתי ראויה של היקף שיקול הדעת שמעניקה לה עילת חסינות זו; ושקלה שיקולים זרים, שאינם ממין העניין, שיש בהם כדי לחדור את תחומו של היועץ המשפטי ובכך חרגה מסמכותה.
עוד טען המשמר כי לא מתקיימת גם עילת החסינות השלישית, הקבועה בסעיף 4(א)(3)(ג) לחוק החסינות. העובדה שוועדת האתיקה של הכנסת דנה והחליטה בעניינו של ח"כ כץ בשנת 2011 אינה יכולה למלא אחר התנאי הקבוע בעילת חסינות זו; כמו כן, לא ניתן לקבוע כי הימנעות מקיומו של הליך פלילי בעניינו של ח"כ כץ לא תפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבור.
לדעת משמר הדמוקרטיה, החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום, כוללת בתוכה מניה וביה גם החלטה כי בעניינו של חבר הכנסת הנאשם באותו עניין לא מתקיימת חסינות מהותית. פירוש הדבר הוא כי מעשיו של חבר הכנסת הנאשם מהווים עבירה פלילית, וכי מעשים אלה אינם חוסים תחת "מתחם הסיכון הטבעי" הקבוע במסגרת החסינות.
משמר הדמוקרטיה טען בעתירה כי בהתאם לפסיקתו העקבית של בית משפט נכבד זה, פרשנות תכליתית של דיני החסינות הדיונית הנתונה לשיקול דעתה של הכנסת בכובעה המעין שיפוטי, צריכה להיעשות בצמצום, באופן המביא להחלת החסינות הדיונית במקרים נדירים בלבד. זאת, בין היתר לאור העובדה כי הרציונאלים לקיומה כמעט שאינם קיימים עוד בימינו, ומאידך היא – פוגעת פגיעה קשה בשלטון החוק ובעקרון השוויון בפני החוק.
החסינות היא חוקתית באופייה וברוב מדינות העולם אף אינה ניתנת לשינוי על ידי פרלמנט מזדמן שמבקש להרחיב את תחולתה. מכאן כי אף את השינוי הדוקטרינרי שנעשה במסגרת תיקון 33 לחוק החסינות, יש לפרש בצמצום, תוך הותרת הרציונאלים שנקבעו בפסיקה על כנם. מושכלות יסוד אלה, ביחס לצורך לנקוט פרשנות מצמצמת, ליחן לא נס אף לאחר תיקון33 לחוק החסינות והן מובילות למסקנה כי תפקידה של הכנסת מתמצה בבחינה האם היקף "מתחם הסיכון הטבעי" בנסיבות העניין העומד לדיון, ובשאלה האם סוג העבירה הנכללת בכתב האישום עשוי להימצא במתחם הסיכון הטבעי, והאם העבירה האמורה מצויה בו הלכה למעשה.